עברית  |  English  |  Arabic  |  Deutsch  |  Greek  |  Hungarian  |  
דף הבית >> תרומת איברים >> דום לב – כעת אני ממתינה >> פרק ראשון - – חיי השתנו ואת הטיסה חזרה מפריז סיימתי בטיפול נמרץ.
 
פרק ראשון – חיי השתנו ואת הטיסה חזרה מפריס סיימתי בטיפול נמרץ.
מאת: לירון 01 ינואר 2010
התעוררתי היום בבוקר, כבכול הבקרים לאחרונה. שבריר השנייה הראשונה של ההתעוררות הוא תמיד מאושר, לעומתו שבריר השנייה השני ממש כואב ומכה בי מכת מחץ שאחריה אני מנסה לחיות חיים רגילים. שמי לירון, אני בת 44 ואני זקוקה להשתלת לב כדי לחיות.
סיפור חיי מתחיל בדומה לכל סיפור חיים של אדם שחי וגדל במדינת ישראל. ילדות רגילה בקריות ליד חיפה, מגורים עם ההורים ואחות בבית משותף עם המון דיירים והמון ילדים בשכונה, גנים,בית ספר יסודי, חטיבת ביניים , תיכון, צבא , אוניברסיטה ועבודה. אבל בתוך סיפור החיים הרגיל הזה ,במהלך הדרך מתחילות התלאות שלי.

כשהייתי בת 14 וחצי אבי נפטר מהתקף לב בהיותו בן 47 בלבד (למרות שהיום לעומת מצבי זה יכול להיחשב גיל מופלג). עוד בזמן שירותי הצבאי היו לי מדי פעם כאבים בחזה וכך גם היה בזמן לימודי באוניברסיטה, כולם ייחסו את זה ללחץ או מתח. כבר אז היה ידוע שיש לי עודף כולסטרול. בגיל 28 בשנת 1993 ,כשהתחלתי לעבוד בחברת סטארטאפ בכרמיאל ,החלו אצלי כאבים בחזה שנמשכו יום שלם והחריפו בלילה והגעתי לבית החולים. ההתייחסות אלי הייתה: "תשבי ילדה על הספסל תיכף נתפנה".  
כשעשו לי א.ק.ג. וראו את התוצאות, השכיבו אותי על המיטה והריצו אותי לטיפול נמרץ, היה לי התקף לב חמור. למחרת עברתי צינתור שהראה פגיעה בשריר הלב ולמחרת עברתי ניתוח מעקפים שנמשך 8 שעות. "קבלתי" 5 מעקפים במתנה.
לאחר הניתוח התחיל תהליך השיקום. באותה תקופה לא היתה מודעות שמלבד הקושי הגופני ישנם קשיים נפשיים המתלווים לאירוע דרמטי כזה שמתרחש אצל אישה צעירה.  הרבה דברים צלחתי תוך כדי שיקום פיזי ואישי בצורה אינטואיטיבית שבסופו השתקמתי יפה וחזרתי לעבודה וכמו כל עובדי ההי טק בשנים ההם החלפתי עבודות ששיפרו את השכר, התנאים והמשרה.
לדבר אחד לא הכינו אותי – לידיעה שלא אוכל לשאת הריון , כאישה צעירה לפני נישואים התעוררו אצלי פחדים ואכזבות אישיות ועירעור אישי פנימי על מהותי כאישה. למזלי ,בעלי (ולו יוקדש פרק בנפרד) תמך בי לאורך כל הדרך ובשעה טובה נולד לנו ילד בעזרת תהליך פונדקאות ושמו ירין.  היום הוא בן 11 .
בשנת 2007 הרגשתי מאד לא טוב והיו לי המון כאבי שרירים וכאבים באזור הקיבה. לאחר אשפוז ובדיקות, התברר כי כל המעקפים נסתמו מלבד מעקף עורק ראשי. שוחררתי לביתי כאשר רוב המומחים שהתייעצנו איתם אמרו שאפשר לחיות כך שנים ולעסוק בפעילות גופנית מתונה שתגרום להיווצרות מעקפים טבעיים. כולם אמרו שאישה צעירה תוכל להתגבר ולחיות כך. לצערי התחזית האופטימית לא התממשה.
בקיץ 2008 טסנו לחופשה משפחתית בפריז. חזרנו ותכננו לחזור לשגרה. בבוקר מוקדם בעלי התעורר כדי ללמוד ושמע רעשים מוזרים מכיוון חדר השינה שלנו שנמשכו והיו חריגים. כשעלה למעלה לבדוק הוא מצא אותי מחוסרת הכרה ובקושי נושמת. הוא קרא בשמי חזק מספר פעמים אך ללא תגובה. הקריאה בשמי העירה את בני ירין שהגיע והבין כי מצבי לא טוב ובעלי שלח אותו להתקשר לעזרה.
בתחילה, מרוב הבלבול הוא התקשר למשטרה שהפנו אותו למד"א והם הנחו אותם להתחיל בפעולות החייאה עד שיגיעו. ירין עזר בפעולות ההחייאה ולמזלנו אנשי מד"א הגיעו במהירות.

מסתבר שהיה לי דום לב. אנשי מד"א ביצעו פעולות החייאה במשך 3 שעות עד שהצליחו לייצב את מצבי ומשם לבית החולים ב "טיסה". או כמו שאני קוראת לכך טיסת המשך מפריז.
בבית החולים שכבתי מחוסרת הכרה ומונשמת במשך יומיים. חלק ממערכות הגוף החלו לקרוס. הכליות לא תיפקדו והתחילו בדיאליזה.  בדרך נס התחלתי להתעורר ומצבי השתפר מיום ליום כאשר על יד מיטתי לא משים בני משפחתי.
בתחילה, לא נראתה פגיעה נוירולוגית אך בשלב מאוחר יותר, אובחנה אצלי פגיעה בכושר הריכוז. בגופי הושתל דפיברילטור לצורך "האזנה" ובמקרה של דום לב נוסף, הוא יציל אותי.
לאחר שלושה שבועות בטיפול נמרץ לב בבית חולים רמב"ם ויומיים במחלקה קרדיולוגית שוחררתי לביתי לתהליך שיקום. בנוסף, תהליך בדיקות מיגע שבסופו הוחלט כי אני מועמדת להשתלת לב.

זיכרו: תרומת איברים מצילה חיים.

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...