|
צביקה ולוך, אוגוסט 2003 קפריסין.
צילום: George Pallikaras
Cyprus Film Festival 2007
"ראיתי נכים יושבים על כסאות גלגלים, מכדררים וקולעים לסל. חשבתי לעצמי שזה מאוד קשה ושזה יכול להיות כל אחד מאיתנו שם בכסא"
|
מציאות נושכת
לפני שמונה שנים החליט הבמאי צביקה ולוך מגבעתיים לתעד בסרטיו הדוקומטריים מקרים אנושיים קשים. הוא ליווה ילד שנפגע בתאונת דרכים, חולה לב שהוטס לארץ לצורך השתלה והעביר שעות צילום ארוכות בחדרי ניתוח. לפנח שנה, תוך כדי התהליך, הוא חלה בסרטן ועבר לצד השני של המצלמה. היום אחרי שהבריא הוא יודע: "המפגש הזה עזר לי להיכנס לפרופורציות"
מקומי גינת בן-דר. צילומים: ריאן
ברגע מטלטל ואירוני אחד, שהפך לאחד הרגעים הקשים בחיו, הושלך הבמאי, צביקה ולוך מגבעתיים אל מול עדשת המצלמה שלו עצמו. שמונה שנים עבד על סדרת הטלוויזיה הדוקומנטריית "רגעים בחיים".
הוא ליווה ילד בן שמונה מלוד שנפגע קשה מאוד בראשו בתאונת דרכים, חולה לב קפריסאי שהוטס במבצע מטורף להשתלה בישראל, נער בן 16 שמסתם הוחלף בליבו ומצבו התדרדר עד שנפטר וילדה מתוקה בת ארבע שהגיעה מקפריסין עם כל משפחתה בשל פרכוסים.
הוא ליווה איברים שנשלחו מקפריסין להשתלה בבית החולים בארץ ובמקרה אחר נסע עם שני רופאים עד סין. הוא העביר עשרות שעות צילום בתוך חדרי-ניתוח, קולט במצלמתו מראות אליהם מורגל רק הצוות הרפואי ומתעד משפחות ברגעים הדרמטיים ביותר בחייהם ובחיי יקיריהם.
בכל אותם רגעים הוא צפה מהצד, עד לפני כשנה כשהקערה התהפכה על פיה, למרבה האירוניה, תוך כדי הצילומים חלה ולוך עצמו במחלת הסרטן ובפעם הראשונה בחיו עבר לצד הקדמי של המצלמה.
סצנה ראשונה
("במקרה הגעתי לסיפורים קשים")
הכל החל בשנת 1988 כשאביו חלה במחלת לב ואושפז לתקופות ארוכות בבית החולים "שיבא" בתל השומר. ולוך, רווק שמתפרנס כצלם-במאי לפרסומות וגם מצלם בתוכנית "פספוסים", נחשף לעולם שכולו דרמות, מסוג הפחות מצחיק.
"תוך כדי השהייה במחיצת אבי ראיתי את בית החולים, כמו תמיד דרך העיניים שלי, כסרט", הוא מספר, "פתאום הייתי חשוף להמון סיפורים אנושיים, רציתי ליצור.פניתי להנהלת בית החולים בבקשה לצלם בלי לדעת לאן אני הולך. בית החולים נתן לי אישור לעשות הכל, לא ליוו אותי, ונתנו לי לגדול עם הפרוייקט הזה".
כך הגיע ולוך לדפי. נערה יפה וכובשת, חולת סיסטיק פיברוזיס, שחיכתה במשך אחד עשר חודשים לתרומת ריאות. בסרטו "דפי- סיפור אמיתי" (2000) עקב ולוך אחר הציפייה הבלתי אפשרית להשתלה ואחר הגעת התרומה המיוחלת שלוותה באושר גדול בבית משפחתה מצד אחד, ובעצב כבד בבית משפחת התורם, חייל שנהרג בתאונת דרכים.
הסרט, ששודר בערוץ 1, זכה לרייטינג גבוה ולביקורת אוהדת, ואחרי שידורו נרשם זינוק שיא בתרומת אברים במדינת ישראל. "אחרי שסייתי לערוך את הסרט על דפי, רונית פופר, חברה טובה שלי, ביקשה ממני להגיע ל"ספיבק", מועדון לנכים ברמת-גן, הוא נזכר".
"יום אחד באתי ונכנסתי לאולם ספורט. ראיתי נכים יושבים על כסאות גלגלים, מכדררים וקולעים לסל. חשבתי לעצמי שזה מאוד קשה ושזה יכול להיות כל אחד מאיתנו שם בכסא. ניגש אלי בחור בשם חיים לב, הושיט לי את היד והזמין אותי לצפות בו. הפתיחות שלו ושיתוף הפעולה שלו השאירו אותי עם הסיפור וליוויתי אותו שנתיים".
כך נולד הסרט "חיים לב" – סיפורו של אלוף עולם", שמציג את ההתמודדות של לב עם הנכות, ונצחונותיו בתחרויות טניס בינלאומיות, וסיפור האהבה שלו עם שרון, "השבוע חגגנו לו יום הולדת 34, ויש להם בת ובן מקסימים ומערכת יחסים אוהבת. את מסתכלת על אדם כזה שבתחילת דרכו החיים שלו נדפקו בגלל ניתוח כושל והוא אדם שקל ונעים להיות במחיצתו, מאוד חזק".
הבחירה בסוג כזה של נושאים באה מתוך משיכה אישית לדבר או רק כי אלה "סיפורים טובים" לבמאי?
"זה לגמרי במקרה שהגעתי לסיפורים קשים. אבל מתוך בחירה נשארתי בהם. הסיפור האנושי מנצח. מטבעי אני אדם סקרן, ההתמודדויות שאנשים הרשו לי לקחת חלק בהן הן כאלה שמן הסתם אנחנו לא חשופים אליהן.
"אם לא הייתי יכול להתחבר לדמויות ברמה כזו שאוכל ללוות אותן לאורך זמן לא הייתי יכול להתמיד. את חיים ליוויתי שנתיים. יש שם סמנה באמבטיה. סצנה מאוד קשה לצילום עבורי מבחינה אישית, הרגשתי שאני חודר לפרטיות כשלא הייתי בטוח שמותר לי. אני חושב שזה הביא לצופה הצצה שונה לתוך עולמו של הנכה. כמה הפעולות הקלות עבורנו קשות עבורו".
|
 of צביקה עם עמוד.jpg)
