עברית  |  English  |  Arabic  |  Deutsch  |  Greek  |  Hungarian  |  
דף הבית >> עיתונות  >> גיבור בעל כורחו
 

 
אשאיר מכתב עם הוראות עריכה צילום: תומריקו

צביקה ולוך יוצר סרטים עצמאי, מרצה עם נסיון חיים. מרצה במגוון תחומים. הרצאות בתחום תקשורות, סיפור חיים מרתק, סדנאות ועוד. לפרטים נוספים ולהזמנת הרצאה


מי היה מאמין ש20- שנה אחרי אכנס מרצוני החופשי לחדר ניתוח עם מצלמה צילום: תומריקו


ולוך: "אף פעם לא התחלתי לצלם עם חוזה ותקציב, רק עם בעירה פנימית."

צביקה עשה סדרה על חולים - וחלה בעצמו בסרטן

הבמאי והצלם צביקה ולוך לא תיכנן להשתתף בסדרה שלו "רגעים בחיים," המלווה שבעה מטופלים בבתי חולים, אבל כשחלה בסרטן הלימפומה, החיים האישיים שלו השתלבו בעשייה הטלוויזיונית וסיפקו לו כמה תובנות מעניינות על מחלות, על רופאים ועל תקווה

סמדר שיר ידיעות אחרונות 21.12.08

הביקור הראשון של הצלם והבמאי צביקה ולוך בבית חולים הסתיים על הרצפה. זה קרה לפני שלושה עשורים, בארצות הברית, כשידידה שלו חשה ברע והוא התנדב ללוותה לחדר מיון. "האחות אמרה שצריך לעשות לה בדיקת דם והוסיפה שאם המחזה קשה מדי עבורי, כדאי שאמתין בחוץ. ממש נעלבתי. שאני, יוצא שריון, אפחד מטיפת דם? נשארתי בחדר, וברגע שראיתי את טיפת הדם הראשונה התמוטטתי, וכל הציוד הרפואי שהיה בסביבה צנח ארצה יחד איתי. מי היה מאמין ש20- שנה אחרי אכנס מרצוני החופשי לחדר ניתוח עם מצלמה, ובניגוד לכל הציפיות הפעם לא אתעלף".

עובדה. לפני עשר שנים, בעת ששהה בישראל בביקור מולדת, אושפז אביו של ולוך בבית החולים תל השומר. "הבנתי שהנוכחות שלי בבית החולים עוזרת לאבי   ובונה בינינו אינטימיות חדשה," הוא מספר. "וכשיכולתי להתרחק ממיטתו כדי לטייל במסדרונות ולהציץ לחדרים הסמוכים, הרגשתי כמו ילד שהוגנב לחנות צעצועים או ממתקים ענקית. זיהיתי מיד מה אפשר לעשות עם הנוף הזה מבחינה יצירתית. אחר כך אזרתי אומץ ואמרתי בקול רם שהייתי רוצה לעשות סדרה תיעודית, מעין אי.אר ישראלית, אבל לא מתוסרטת אלא אמיתית, בלי שיש לי מושג מה יעלה בגורלו של החולה. הרי אפילו הרופאים לא מסוגלים לנבא אם למקרה מסוים יהיה סוף עצוב או הפי אנד."

מאז לא חזר ולוך לארה"ב. במשך שמונה שנים הוא הסתובב עם מצלמה על הכתף בין המחלקות, חדרי הניתוח, פינות ההמתנה וחדרי הטיפולים של ארבעה בתי חולים, בישראל ובקפריסין, ועקב אחרי שבעה חולים הנלחמים על חייהם. הוא נשאב לעולמם של גיבוריו והקדיש להם את כל זמנו, כולל שבתות וחגים, בלי שידע אם אי פעם יימצא גוף שידור שירכוש ממנו את הסדרה הדוקומנטרית ששמה כבר הידהד בראשו – "רגעים בחיים."

תפנית מפתיעה בעלילה

הסיפור של ולוך (51) קיבל תפנית מפתיעה כשהוא עצמו חלה בסרטן הלימפומה ובניגוד לתוכניות הפך ממתעד למתועד. ממקומו הקבוע מאחורי המצלמה הוא עבר לקדמתה. "לא יכולתי להחזיק את המצלמה," הוא כמעט מתנצל. "היא הייתה כבדה מדי. בתקופה של הכימותרפיה לא יכולתי להחזיק אפילו כוס קפה".

זה קרה לפני ארבע שנים. בעיצומם של הצילומים החל ולוך להתלונן על הזעות לילה ועל חולשה. הרופאה בקופת חולים איבחנה את מחלת הנשיקה ואמרה שזה עניין של זמן. אבל כשעבר זמן ושום דבר לא קרה, ולוך התחיל להיות מודאג. כשהתעורר יום אחד עם גרון חנוק הוא עוד חשב שיהיה די באנטיביוטיקה, אבל הרופא הסתפק בהצצה חטופה ושלח אותו מיד לבית החולים.

"שאלתי אותו אם זה סרטן, והוא ענה 'כנראה, לא בטוח, אולי זה זיהום,' אז הלכתי על זיהום," נזכר ולוך. "למה שאלך על סרטן? בתל השומר לקחו לי ביופסיה מהצוואר בהרדמה חלקית, ושמעתי את הרופאים מדברים. כששאלתי הם הסבירו לי שאם הגידול ממאיר, הוא קשיח ודביק. בסוף הניתוח הרופא אמר 'אני מתנצל שהפעולה ארכה כל כך הרבה זמן, אבל זה היה מאוד דביק.' אז הבנתי שזה לא זיהום. למחרת נשלחתי למחלקה ההמטולוגית, והרופא פתח את השיחה במילים 'אין לי בשורה טובה.' מאותו רגע השתנו חיי".

- איך הגבת לאבחנה?

"כמו לגזר דין מוות. שמעתי משפטים מעודדים כמו 'אל תאבד תקווה,' אבל בגדול לא נתנו לי הרבה סיכויים. נפל עליי סוג של סרטן הלימפומה שהוא מאוד אלים, וכל גופי כבר היה מלא בגרורות. אבל בשלב מסוים החלטתי שאני נותן את כל מה שיש לי ומחזיר מלחמה. אמרתי לעצמי שאף פעם לא זכיתי בלוטו-טוטו, ושאולי הפעם ישחק לי המזל. הסיפורים שקלטתי דרך עדשת המצלמה הבהירו לי שכדי לגבור על הסרטן לא מספיק להיעזר ברפואה טובה. צריך גם מזל, והרבה.

"לא תיכננתי להפוך את עצמי לגיבור השמיני של הסרט, אבל זה מה שיצא. אחרי הטיפול הראשון, כשהסבירו לי שתוך שבועיים אאבד את השיער הארוך שלי שהגיע עד אמצע הגב, החלטתי להסתפר. עשינו מזה טקס משפחתי, והאחיין שלי התחיל לצלם.

"בהמשך כשהבנתי שאני עומד להיכנס לסדרה, המחשבות על זוויות הצילום עשו לי טוב. בימים שבהם החדירו לגופי פצצות אטום, המחשבות האלה עזרו לי לשמור על השפיות ונתנו לי סיבה לחיות".

אחותו, זהבה שילון, אשתו של יגאל שילון, לחצה להתחיל לחפש תרומת מח עצם, "אבל העדפתי לחכות. מה בוער? רציתי ללכת על השתלה עצמית. אחרי הכימותרפיה עשו לי שלוש ביופסיות של מח עצם, השלישית הייתה נקייה, אז הוציאו לי תאי אב, ואחרי הקפאה החזירו אותם לתוכי. אומרים שזה המצב האידיאלי, הרי אני לא אדחה את עצמי".

- לקחת בחשבון את האפשרות שאולי לא תזכה לראות את הקטע הזה משודר?

"בוודאי. הייתי צלול ומפוכח. אמרתי לעצמי שאם אחיה אז אראה, ושאם אראה שמצבי מידרדר, אשאיר אחריי מכתב עם הוראות עריכה".

"תמיד יש תקווה"

היום (ה') יוקרן בערוץ 1 הפרק השביעי והאחרון בסדרה "רגעים בחיים" שולוך הפיק, צילם וביים, ובו ייפתרו החידות. אביו של ולוך, שהוא אחד משמונת גיבורי הסדרה, כבר אינו בין החיים, ומלאך המוות אסף אליו גיבור נוסף שולוך מבקש לא לנקוב בשמו כדי לשמור על המתח. אולי לא נעים להודות, אבל מדובר בפרקים שמכניסים לכיס האחורי את כל סדרות הריאליטי. גם כשאינם קלים לצפייה הם מרגשים, מרתקים ומשאירים טעם של עוד.

ויש עוד. ולוך ממשיך לשמור על קשר הדוק עם החולים שהחלימו ועם בני משפחותיהם ששיתפו אותו ברגעים הכואבים והמפחידים ביותר בחייהם, ובמקביל חוזר בעצמו לבית החולים מדי שלושה חודשים לבדיקות תקופתיות.

"החרדות קיימות," הוא אומר",במיוחד לפני כל ביקורת. עכשיו ביקשתי לדחות את הבדיקות עד אחרי סיום הסדרה. אמנם הרפואה המערבית מגדירה חמש שנות הפוגה כהחלמה, אבל לפני השתלת מוח העצם נאמר לי שלסרטן שלי יש נטייה לחזור. אני לא מפחד מהמוות, אבל אני לא רוצה לסבול ואני לא מאמין בהארכת החיים כשהסבל נוראי וכשאתה יודע שזה לא מוביל לשום מקום. לכן אני משתדל להדחיק וממשיך לערוך ולצלם וליצור. זה הנשק שלי. זה מה שעוזר לי לשרוד."

מנגנון ההישרדות של ולוך התפתח בגיל צעיר. כבנם של ניצולי שואה, שהיו אנשים חולניים, הוא הקפיד להדיר רגליו מקופת חולים. "הרגשתי שלמקום הזה אני לא צריך להגיע כי הוא לא עושה לי טוב ולא מתאים לאופי שלי," הוא אומר.

בתיכון הוא קיבל מסרטה של 8 מ"מ והחל לצלם סרטונים בני שלוש דקות. אחרי השחרור, כשלא הצליח להשתלב במפעל המתכת של אביו, טס לאירופה וממנה המשיך ללוס אנג'לס ולניו יורק, שם צילם סרטי תדמית לחוות בקר. עם השנים הוא בנה לעצמו שם ומוניטין כיוצר סרטים תיעודיים, אבל כשהורשה להכניס לתל השומר את המצלמה קלט שהמציאות עולה על כל דמיון ועל כל תסריט.

- אתה זוכר את הניתוח הראשון שצילמת?

"איך לא? זה היה ניתוח מעקפים. הסבירו לי שעליי לעמוד במרחק מסוים מהאזורים הסטריליים, בדקו לאן המצלמה עלולה ליפול במקרה שאתעלף, ולמזלי עמדה לצידי אחות מנוסה שהשגיחה עליי ואמרה לי 'תנשום עמוק, תשב.' בדקות הראשונות הריח כמעט שבר אותי, אבל התגברתי. מתרגלים. גם לדברים קשים מאלה בן אדם מצליח להתרגל."

- איך בחרת את גיבורי הסדרה?

"אני לא חושב שבחרתי. נתקלתי במישהו שגרם לי להתחבר אליו, צילמתי וזרמתי. הילד מנדי הגיע למחלקה לטיפול נמרץ אחרי שנפגע בראשו בתאונת דרכים, והוריו נקרעו בין הטיפול בו לבין חמשת אחיו שנותרו בבית לבד. הילדה נטלי הגיעה מקפריסין עם פרכוסים איומים, וכשאביה צילצל אליי בארוחת ראש השנה וסיפר שהוא רוצה לנסוע לכנסייה במזרח ירושלים, בלי לחשוב פעמיים קמתי מהשולחן. זו הייתה התמסרות טוטאלית. הרגשתי שאני חייב. מה יכולתי לומר לו אחרי שהוא איפשר לי להיכנס כל כך עמוק לחייו? שאני עסוק בצילומי פרסומת או חתונה?"

- למה באמת המשפחות פתחו בפניך את הדלת ואת הלב? הן רצו מזכרת אחרונה?

"לא, הן ראו בי עוד אדם שמצטרף למאבק שלהן, למסע האינסופי בדרך להחלמה."

- שמונה שנים בילית בבית החולים עם מצלמה על הכתף. זה לא היה מדכא?

"לא. גם כשחליתי בעצמי לא נכנסתי לדיכאון, מפני שתמיד קיימת תקווה. אבל הדבר הקשה ביותר עבורי, כיוצר וכאדם, היה חוסר היכולת שלי לחזור הביתה ולתאר את מה שאני חווה. בטלוויזיה, כשהדרמה מוגשת בפרק זמן קצוב ועטוף במוזיקה, זה אחרת. ביומיום הסביבה שלי לא יכלה לשמוע מה אני עושה. ולא מעט אנשים אמרו לי שאני משוגע."

- בכית?

"כן, הרבה. מתי? למשל כשאחיה ואחותה של נטלי הגיעו מקפריסין, ראו אותה מחוברת לצינורות ופחדו לגשת אליה. הרגשתי את הדמעות שלהם ואת הדמעות שלי, ולא הורדתי את העין מהעינית. המשכתי לצלם. כשאני בוכה אני מבין שגם הצופים יבכו."

- וזו הייתה המטרה, ללחוץ על שקית הדמעות של הצופים?

"מה פתאום. אני לא קם בבוקר ויוצא מהבית במטרה להעציב מישהו, אבל אני רוצה לרגש. כשאדם עובר השתלת לב או ריאה והכל מצליח, אין שמחה גדולה מזו. וכשזה לא מצליח, זה עצוב מאוד וזה מעורר מחשבות ושאלות, וזה לא עוד סרט שנשכח מהר."

- איך שרדת מבחינה כלכלית פרויקט כזה ממושך?

"חייתי בצנעה. אף פעם לא התחלתי לצלם עם חוזה ותקציב, רק עם בעירה פנימית."

- אחרי שמונה שנים בשטח, מה דעתך על הרופאים?

"הם רק בני אדם. אני לא מבקש מהרופא להיות נחמד, והוא לא צריך לנקות לי את הנזלת מהאף, אבל אני מצפה ממנו לקחת את העבודה שלו ברצינות רבה, שלא קיימת אצל כולם. ראיתי רופאים עם עצב גדול. אחרי מקרה של מוות צילמתי את הצוות הרפואי מגיע לשתי לוויות, וזה ריגש אותי מאוד." 

- וכל האחיות הן מלאכיות בלבן?

"לא. יש כאלו שעושות אך ורק את מה שמוטל עליהן, שזה חשוב ונפלא, ויש כאלו שגם מתחברות למטופל. אבל השהות המתמשכת בבית החולים לימדה אותי שבני המשפחה של החולה יכולים וצריכים לעזור לאחיות. המצב האידיאלי הוא שלכל חולה הייתה אחות צמודה. כיוון שאנחנו רחוקים מזה, אין סיבה שהחולה ילחץ על הפעמון כדי שהאחות תביא לו סיר. אני למשל לא הסתפקתי בהגשת סיר לאבי, אלא נכנסתי איתו לשירותים. חששתי שזה יעשה לי רע, הרי הורים רגילים לנקות את הקקי של ילדיהם, והמצב ההפוך לא נעים, אבל יצאתי מהשירותים בסערת רגשות חיובית.

"בני המשפחה שיושבים ליד מיטת החולה גם יכולים לעזור לאחיות ולצוות בכך שימסרו מידע אמין ומדויק, וגם החולה חייב להתאמץ. זה לא בריא בשבילו לשכב במיטה כמו בול עץ ולחכות למלאך המוות. תעשה משהו, תגרש אותו בכך שלא תתנהג כמו חולה."

"הרגשתי פחות חולה"

את העצה האחרונה ניסה ולוך ליישם בעצמו. "כשסיימו את הביופסיה שלי והעבירו אותי לפנימית א,' לא היה מקום בחדר אז שמו אותי במסדרון. ככה ראיתי מי נכנס ומי יוצא, כיוונתי את תנועת הדגים, וכל בוקר כשמנהל המחלקה הגיע מסרתי לו דין וחשבון. ככה הרגשתי פחות חולה ופחות חסר אונים."

והיה גם הומור שחור. באחד הרגעים המקבריים מצולם ולוך כשהוא יונק מסיגריה, תאווה שממנה עדיין לא הצליח להיגמל. למצלמה הוא זורק בציניות: "מה כבר יכול לקרות לי, אני אקבל סרטן"?

- הניסיון שצברת כמתעד עזר לך?

"מאוד. קודם כל הכרתי את בית החולים על כל אגפיו ומסדרונותיו. זה מקום גדול ומפחיד שקל ללכת בו לאיבוד. בנוסף, למדתי שחשוב לשאול ולברר על תופעות לוואי אפשריות כדי לא להיכנס לפאניקה כשהן מתרחשות. כיום אני גם יודע איך לברר מידע רפואי ואיך לקבל עצות רפואיות, אבל מלבד זה הייתי כמו כל חולה ששוכב במיטה ומסתכל על הרופא מלמטה למעלה. התלות וההזדקקות הן תחושות נוראיות."

- עם יד על הלב, כשנכנסת לבית החולים כצלם חששת שתידבק?

"לא. עכשיו אני מת לעשות סרט על איך נהפכים למיליונרים. אולי הכסף יידבק אליי". 

 

ירון פריד: הניתוח הצליח, הצופה מת (ממתח) קרא עוד...